ב18 ליולי בשבוע 40 פלוס 4 בשעה שתיים בלילה, לאחר מאבק בתוכי, נפטרה התינוקת שלי בבטן.

שעה מאוחר יותר אנחנו נוסעים לבית חולים, בעקבות ירידת מים.

מגיעים אופטימים, שלווים, נרגשים ומצפים.

עולים לעשות מוניטור.

האחות מחפשת את הדופק ולא מוצאת,

מגיעה אחות נוספת..

איפה הדופק הזה לעזאזל, למה לא שומעים כלום.

מגיעה רופאה עם אולטרסאונד,

אני כבר מתחילה להתבלבל, אך נשארת אופטימית,

אין מצב שמשהו קרה. הכל היה בסדר עד עכשיו.

הרופאה מחפשת דופק ומראה לי על הצג את התמונה הזאת, הכל כך מוכרת של האולטרסאונד בשחור לבן.

היא מראה לי את הלב ואומרת “צר לי” אין דופק.

אני אומרת שזה לא יכול להיות.

מגיע רופא נוסף, בכיר. הוא מסתכל גם וארשת פניו כבר ברורה.

אני נאלמת.

אני שותקת

ואני בעיקר לא מאמינה.

פשוט לא מאמינה.

מפנים אותי לחדר אחר. אני מתחילה להשמיע כבר קולות של בכי ויבבה.

בן זוגי לידי. מחבק ומלטף

ואני בתוך חשכה.

זה לא אמיתי. זה לא יכול להיות.

זה חלום רע.

מה זה החרא הזה?

רק לפני שעה עוד בעטה בתוכי..

ואחר כך לידה.

לידה שקטה, לידה רועמת.

לידה שרק אני בוכה בה ובוכה ובוכה ובוכה

פשוט לא מאמינה.

ואז היא יוצאת.

תינוקת. אמיתית. גדולה.

מונחת עלי, עטופה בשמיכה.

נקייה כל כך, יפה כל כך, דומה ככ לבת שלנו.

עיניה עצומות

והיא שלווה ומתוקה.

ככ מתוקה.

אלוהים…

איך אתה לוקח לי אותה?

איזה ייצור מהמם, למה לא קיבלה זכות לחיות?

אני נושקת לה פעמיים.

מחבקת

ולא מאמינה

פשוט לא מאמינה.

לוקחים לנו אותה.

מוציאים את התינוקת שלי מהחדר

לוקחים אותה, אלוהים יודע לאן…

אנחנו נשארים שם

בחדר לידה

המומים

כואבים

מיותמים.