הריון שלישי , בבית שתי בנות מתוקות.

שמחנו על ההריון שהגיע בדיוק בזמן,

ההריון כולו עבר בצורה תקינה , עשינו את כל הבדיקות, סקירות אצל מומחים , ומעקב פרטי אצל רופא נשים.

נכנסים לחודש תשיעי אני עם צירים,

בשבוע 37 יוצאת לחופשת מחלה בבית עד הלידה,צריך לנוח ולהתכונן

אני בבית עם הבנות מעבירים את חג פורים בכיף עם חברים.

צאת החג שתיים לפנות בוקר- יש לי צירים סדירים כל 3 דקות,

בלידה השניה ילדתי די מהר

אני מתקשרת להורים שלי לבוא לשמור על הבנות שבבית ואנחנו ממהרים לבית החולים,

יש לי GBS וצריך להספיק לקבל אנטיביוטיקה.

מגיעים למיון יש צירים סדירים ודופק יפה, מיילדת בודקת פתיחה, צואר 80% אצבע אחת,

אחרי 10 דקות מגיע רופא, פותח וריד ובודק פתיחה, התקדמנו ל 4

נכנסים לחדר לידה אני קוראת לאחותי שתבוא ללידה,

מעבירים יחד את הצירים על כדור

בשעה 10 בבוקר הכל נעצר, הצירים מתרחקים והמוניטור של הדופק לא יושב טוב,

אני מרגישה את פיצית בבטן בועטת בכיף, אנחנו רק בשבוע 37 היא לא חייבת לצאת היום זה עוד מוקדם.

מגיע רופא אנטיפט, רוצה לבקוע מים ולהכניס מוניטור פנימי,

אני מסרבת רוצה ללדת טבעי ולא להיות במיטה,

הרופא צועק שאני לא דואגת לעובר וזו אחריותי,

אני בוכה ורוצה ללכת לבית חולים אחר,

אוגרת כוחות וצועקת עליו שהוא לא אנושי ואני רוצה רופא אחר,

מיילדות מקסימות מרגיעות אותי שהכל בסדר,

שמים מוניטור ואני ילדה טובה לא זזה.

יש להם מוניטור תקין של חצי שעה ואני מורשת להסתובב,

16:30 שום דבר לא מתקדם, פתיחה 4 אבל אין צירים

שעה לפני שבת הם מחליטים לשחרר.

מגיעים לבית עם אוכל שסבתות בישלו, מכניסים את השבת וממתינים.

שבוע 38 קמה בבוקר ולא מרגישה את פיצית, מתחילה להילחץ, אוכלת שוקולדים בכמויות שבא להקיא

ושוכבת על צד שמאל… וכלום פיצית לא זזה.

אני מתקשרת למוקד אחיות שמפנים לרופא נשים דחוף,

מתקשרת לבעלי שיחזור מהר מהעבודה, נוסעים יחד לקופ"ח אני מודאגת

האחות מקבלת אותי, מוניטור- ב"ה שומעת את דהרת הסוסים אני מצליחה להירגע

פיצית בסדר אבל לא מרגישה את הקטנה, פתאום מכה חלושה ועוד אחת, נרגעת-

נכנסים לרופא, המוניטור תקין הוא מבצע US ויש סימני חיים דופק וסימני נשימה אבל אין תנועות גפיים,

פיצית לא זזה,

הרופא לא רגוע ומפנה אותנו למיון. אנחנו נוסעים לבית החולים בדרך מעדכנים את סבא וסבתא להוציא את הבנות מבית הספר מאמינים שהפעם חוזרים הביתה עם תינוקת בידיים.

שוב קבלה בבי"ח המוניטור תקין, פתיחה 2,

הרופא שקיבל אותי כמה ימים קודם מגיע, הוא זוכר אותי ומופתע שעדין לא ילדתי

לאחר בדיקה אני משוחררת עם הסבר איך לספור תנועות עובר, חוזרים הביתה וממתינים.

שבוע 39 מעקב הריון אצל הרופא שלי, הולכים כל המשפחה יחד, בעצם נפרדים ממנה בלי לדעת,

פיצית עושה לה שלום יפה בUS , מצליחים לראות פרופיל יפה, היא פותחת את הפה ואנחנו מוקסמים.

הכל תקין יוצאת מהרופא עם ברכה ללידה קלה,

3 ימים אח"כ אני קמה עם כאבי גב רציניים, בעלי נשאר בבית איתי,

יומים לפני התל"מ, מארגנים את החדר של פיצית, הוא מכבס את העגלה,

סידורים אחרונים לפני בואה של הנסיכה.

39+6 קמה בבוקר ומרגישה תנועות חלשות, "תנועה זו תנועה" כך אמר הרופא במיון

לא מודדים את העוצמה,

היום עובר בעצלתיים, אני לא רגועה בכלל,מן אי שקט נפשי,

אחר הצהרים שוכבת במיטה ומנסה להרגיש את פיצית, אני נרדמת וקמה, מתחילה לבכות וממש לא רגועה ,הרגשה לא טובה מעין מועקה על הלב.

כניסת שבת ואני בוכה לא יושבת לאכול את ארוחת השבת,

אני כבר לחוצה אבל מתחילים צירים,

בעלי אומר לי בוא ניסע לבית חולים ואני אומרת ש"זה כבר לא משנה אם זה אבוד זה כבר אבוד"

היום אני מבינה שהייתה לי הרגשה כאילו כבר ידעתי,מן תחושת בטן כזו,

הצירים מתחילים להיות סדירים ובשלוש לפנות בוקר מגיעים למיון,

אמא בבית שומרת על הבנות ומתפללת ללידה קלה.

אני נכנסת למוניטור-ואין דופק!

אני לבד (אותו שלחו לרשום אותי במיון הראשי),

המיילדת קוראת לרופאה, ואני כבר היסטרית מבצעים US אני שואלת שאלות אבל אף אחד לא אומר כלום,

רק ממשיכים לחפש דופק וסימני חיים,

השקט,את השקט שהיה שם אפשר לחתוך בסכין,

4 אנשי צוות עומדים מסביב למיטה,

בעלי נכנס ואני בוכה שאין דופק ולא מוצאים אותה.

הוא מחוויר ויושב לצידי

המיילדת מבקשת שנעבור יחד לחדר לידה ואני מבקשת את התינוקת שלי

היא אומרת : "אי אפשר, אני מצטערת, היא מתה"

השמים נופלים עלי,

כמה צער,כמה עצבות,

מתקשרת לאחותי ובוכה שהתינוקת מתה לי בבטן,

היא מגיעה אלינו במהירות.

עכשיו צריך ללדת, לידה רגילה רק בלי הפרס בסוף, אין תינוקת, איך יולדים? איך אני עושה את זה?

המיילדת מתנצלת ואומרת שהיא צריכה לשאול אותנו כמה שאלות ועדיף עכשיו ולא אחרי הלידה,

אתם רוצים לראות אותה? תרצו לבצע נתיחה? מי אתם רוצים שידאג לסידורי הקבורה?

אני בחדר לידה ומדברים איתי על קבורה!!!!

אני לא מאמינה הדבר היחידי שאני בטוחה בו זה שאני רוצה לראות אותה

על השאר אני לא עונה, לא עכשיו קודם אני צריכה ללדת אח"כ נחליט.

אני בוכה, בעלי בוכה לידי,

יש צירים הגוף רוצה ללדת אבל התינוקת שלי מתה לה שם בפנים,

אני מקבלת טשטוש כדי שאוכל לנוח,

ב 11:00 בבוקר מתחילים פיטוצין,אני מצליחה לנוח קצת.

ההורים שלי מגיעים הם הכינו את הבנות בבית שהתינוקת קצת חולה,

אמא נכנסת מחבקת אותי חזק, היא דואגת לי, כל אמא דואגת לילדה שלה

גם אני רוצה את הילדה שלי לדאוג לה כל החיים.

לקראת 14:30 אני מסכימה לקבל אפידורל (בניגוד לשתי הלידות הראשונות שבהם ילדתי טבעי),

הפעם החלטתי שמספיק לי הכאב שבלב אין צורך שגם הגוף יסבול.

מיד אחרי האפידורל הפתיחה מתקדמת מ5 ל 8, פוקעים את המים,

מים מלוכלכים ובכמות אדירה נשפכים ממני,

יש צירי לחץ אני מרגישה הכל, כואב לי מאוד והמיילדת מאפשרת לי להתחיל ללחוץ,

בעלי מצד אחד ואחותי מהצד השני ואני מתחילה ללחוץ, חצי שעה של לחיצות

זו רק אני שרוצה כבר ללדת, בפנים אין תינוקת שרוצה לצאת,

עם כל הקושי הפיצית המהממת בחוץ,

שקט, שקט, כ"כ שקט בחדר לידה שהפך לחדר מתים, אין בכי של תינוק,

יש בכי של הורים שאיבדו את היקר להם…

ביקשתי מהמיילדת שתניח אותה עלי, בדיוק כמו עם הגדולות,

נסיכה מושלמת שלי, תינוקת יפיפייה, רק בלי בכי,

אני מלטפת ומחבקת ומדברת ובוכה,

חושבת על כל החלומות שחלמתי בשבילה, על העתיד ועל מה שיהיה בוכה את נשמתי על החלום שהיה והתנפץ…

במשך שעתיים הפיצית עלי, ואני לא מאמינה שעוד מעט אעזוב אותה לעולם,

הפרידה קשה, היא כ"כ סופית,

בעלי מחבק ומלטף אותה, אחותי נפרדת ממנה,

ואנחנו רק בוכים,בוכים על העתיד שנלקח ממנה,על החלומות והתוכניות שעשיתי בשבילה, בשבילנו.

אבא של בעלי הולך לקבור אותה, היא לא לבד בדרכה האחרונה, סבא שומר עליה.

איך יוצאים מבית החולים לבד? איך חוזרים בלעדיה לבית?איך עוברים את זה?

מרגישה שנגמרו לי החיים.

נתנו לה שם, תינוקת יפה שלי,

אני כ"כ מתגעגעת להרגיש אותך בפנים,את הבעיטות שלך,איך לא שמרתי עליך?

אמא צריכה להגן על הילדים שלה ואני, אני לא שמרתי עליך מספיק,

סליחה פיצית שלי אהובה, סליחה, אוהבת ומתגעגעת אמא.

**את סיפור הלידה כתבתי שבועיים לאחר הלידה,

חודשיים לאחר הלידה אזרתי כוחות והלכתי להיפרד ממנה בקבר שלה,

נפרדתי ממנה ביום שהלכתי למקווה,

מתפללת להריון חדש,

ביקשתי ממנה שתפלל עלי ועל אבא שלה ועל האחיות שלה,

שתתן לנו כוח להמשיך.