צוציק שלי,

קשה. הכאב לא מרפה… לא נפרדתי, לא רציתי, אולי טעיתי?

באת אחרי שלוש שנים, שניים לפניך נפלו אבל בשלב ככ מוקדם, הם לעומתך לא התפתחו מההתחלה…

ואז במרץ 2016, איזה אושר יש הריון… בדיקה ראשונה ״יש עובר,יש שק, יש דופק! ״

השלב שפחדתי ממנו בעקבות הריונות קודמים עבר.

ועוברים לשלב הבא אך לפניו מתחיל דגל אדום ראשון. אדום של דם.

הרופאים לא מתרגשים זה בסדר זה נורמלי…

ושבוע אחרי, בשבוע 12 בדיקה קריטית נוספת ״שקיפות עורפית״ דגל אדום נוסף!

יש שקיפות מעובה עם ציסטיק היגרומה.

איך הפרופ׳ אמר אז: ״בואו נגיד שמשהו טוב לא יצא מפה״ והמילים הללו עוד מהדהדות בנו…

אבל רופאים אחרים אומרים תמשיכו תבדקו כבר היו מקרים כאלה שהכל הסתדר.

מתחילים בדיקה אחת ״תקינה״, שניה חשובה ״תקינה״,

סקירה ראשונה אצל פרופ׳ שם דבר ״הכל תקין״, סקירה שניה ״ הכל תקין״

והכל מעודד אותי וגורם לי להאמין שאתה תהיה בסדר. ואפילו שם יש לי עבורך.

ועוד מדמיינת איך תגדל ואספר לך על הסבל שעברתי איתך מההתחלה.

צוציק שלי, ביום חמישי, ה 11.8.16, אני בשבוע 23+1. נתת לי את הסימן האחרון.

כנראה שצעקת לי מבפנים – אמא עדיף לכם ועדיף לי לצאת כבר ולא לצאת עם סימן חיים…

נכון שידעתי ימים קשים ורבים לפני, אך הכל מתגמד לעומת אותו היום בו ילדתי אותך.

פחדתי לראות אותך ולהפרד ממך,

לא רציתי שיהיה לי זיכרון רע יותר ממה שכבר קיים.

יש לי את התמונה שלך בתוך רחמי מהסקירה האחרונה וכך אזכור אותך לנצח.

צוציק שלי,

זה עוד טרי מאז הוצאתי אותך מגופי.

״הכאב גדול ואין לאן לברוח״…

לפעמים אני שמה יד על הבטן וקולטת, צוציק כבר לא שם..

צוציק שלי נח על משכבו בשלום איי שם… נוח על משכבך בשלום,

קטני שלי…