המח שלנו הוא די מצחיק.

יש לי זכרון פח. אני לא זוכרת כלום.

דברים חשובים אני כותבת.

לכל פגישה יש לי תזכורות הטלפון.

את היום ההוא לפני 4 שנים אני זוכרת לפרטי פרטים,

אפילו פרטים מטופשים כמו ששכחתי את המעיל בעבודה).

זה היה בדיוק כמו השנה, פורים היה במוצש ותענית אסתר הוקדמה ליום חמישי.

גרתי אז בבני ברק ועבדתי בפתח תקווה ועבדתי עד מאוחר באותו היום,

הייתי מוזמנת לבדיקת אקו לב בשניידר ב21 בערב אז הלכתי לחברה בפתח תקווה לשרוף את הזמן.

אני זוכרת שהיה לי כאב ראש מציק כל היום.

בעלי היה באותו היום בפגישות בבאר שבע ויצא מאוחר מידי

וכ"כ כעסתי עליו שעל אף התזכורות שלי הוא מאחר.

בסופו של דבר הגענו לשניידר באיחור קל, ועוד היה זמן המתנה.

הייתי בלחץ. כמו לפני כל בדיקה. אולי קצת יותר.

קיבל אותנו רופא חביב, שאת שמו אני כבר לא זוכרת, אבל את המבט הטוב בעיניים שלו אני אזכור תמיד.

הוא התחיל לבדוק את הלב, ואני רואה את הלב על מסך האולטרסאונד ואני זוכרת שחשבתי לעצמי, איזה קטע שבבדיקה הזאת הלב לא קופץ על המסך, מעניין איך הטכנולוגיה עושה את זה.

והוא בודק ושותק ובודק ושותק. ואני כולי בשמחה (כי תמיד כשמתחילה הבדיקה רמת החרדה שלי יורדת) אומרת לו שהייתי שמחה שהוא יסביר מה הוא בודק תוך כדי הבדיקה. והוא מסתכל עליי בעיינים עצובות ואומר "חמודה אני ממש מצטער, אין דופק"

שום דבר לא מכין אותך לזה. באף דמיון שחור שלי לא דמיינתי סיטואציה כזו.

באותה השניה מליון מחשבות התפצצו לי במח, גם מהותיות כמו זו שאין דרך חזרה וגם ההבנה שאני צריכה ללדת. וגם טיפשיות ומפגרות כמו הבלגן שנשאר לי בבית ומה יהיה על הפגישה החשובה שיש לי ביום א בעבודה.

אני זוכרת שבכיתי ואסף החזיק לי את היד ואמר יהיה בסדר ואני בתמימותי חשבתי שהוא לא מבין את המשמעות של אין דופק אז אמרתי לו

" אתה לא מבין, אין איך לטפל בזה, זהו, אין דופק, לא יהיה בסדר אף פעם.

והרופא הטוב חיבק אותי מהצד ונתן לי טישו ויצא מהחדר ונתן לנו זמן לבד אפילו שבחוץ היו עוד נשים שחיכו לו וכבר היה מאוחר.

אחרי כמה זמן הוא חזר ונתן לנו הפניה לבלינסון והסביר שאני צריכה ללכת לשם עכשיו ואמר שהוא מצטער מאד וגם שהוא דיבר עם הרופא במיון שיקבלו אותנו מיד בלי תור.

ואכן הגענו למיון נשים ואכן קיבלו אותי מיד ללא תור בדק אותי רופא ואחר כך עוד אחד, הרבה רגישות לא הייתה שם ולמרבה המזל אני פחות זוכרת את הפרטים.

אחרי שעות של סבל ילדתי למחרת סביב 16. מעט אחרי נכנסה שבת. את פורים ביליתי בבית החולים.

זו הייתה שנה מאד עצובה ואחר כך שהייתי בהריון גם מאד מפחידה.

מאז נולדו ב"ה 2בנות מתוקות שמביאות הרבה שמחה, מחר נחגוג לקטנה יום הולדת שנה.

תמיד בפורים יהיה לי ערבוב של עצב ושמחה,  ואני דווקא אוהבת את הערבוב הזה, הוא מרגיש לי שלם כזה.

הילד שלי תמיד איתי בלב, אבל היום במיוחד. רחלי.