כבר הרבה זמן שאני מתלבטת אם לשתף את הסיפור שלי
והחלטתי שאולי זה יכול לעשות לי רק טוב הפריקה הזו..
ארוך מחילה על החפירה
אז ככה קצת עליי אני בת 25 נשואה כבר 5 שנים באושר לבעלי המדהים ואהוב,
עוד לפני שהתחתנו כל כך בער בי להיות אמא !
זה רצון כזה מאז היותי ילדה, חשבתי שאכנס בקלות אבל לא כך ה' רצה.
כל חודש הייתי בצער גדול על שאני לא מצליחה להיקלט.
ואז שנה אחרי הנישואים נקלטתי עם אקקלומין שזה סוג של טיפול בכדורים למי שמכירה
היינו בשמחה גדולה וצייפיה עצומה
הכל היה טוב ויפה ההריון היה תקין לחלוטין
הגעתי לשבוע 40 ושם ערכו לי בדיקות שיגרתיות ואז הרופאה אמרה שאם לא אלד עד שבוע 41 לעלות לבית חולים וכך היה
הגענו לבית החולים (שאני מעדיפה לא להגיד את שמו) מתרגשים, מחכים ומצפים לראות ולחבוק את ביתנו הקטנה.
הייתי בלי פתיחה ובלי צירים פשוט באנו לבדיקה שיגרתית כמו שהתבקשנו.
ושם שמו עליי מוניטור כבר במוניטור היו מספר האטות בדופק העובר נלחצנו מאוד אבל סמכנו על בורא עולם והרופאים שהם יודעים בדיוק מה לעשות, שאנחנו בידיים טובות.
המוניטור ארך כשעתיים ואז הרופא שבדק אמר שיש מיעוט במים והפתיחה הייתה 1.5 ס"מ
ומיד אחרי זה הם אמרו לי כך " אם את רוצה תישארי לזירוז ואם לא את יכולה לחזור הביתה עד שתהיה פתיחה"
אני ובעלי התייעצנו קצת ובסוף החלטנו לא לסכן ולהישאר.
חתמנו על מסמכים והתחילו להסביר על כל הפרוצדורה אמרו שהם יתחילו עם זירוז חצי נר ושעכשיו אעבור בדיקת פיטוצין
היו שם גם מלא האטות ובכל זאת אמרו זירוז,
אמרו לי להישאר במחלקת נשים
הייתי עם המון פחדים וחששות כאילו הרגשתי את מה שעומד לקרות
זה היה שעת לילה מאוחרת לא הצלחתי לעצום עין.
אמרו לי שיתחילו עם זירוז למחרת בבוקר שאגש לקבלה,
הייתי שם ללא השגחה של אחות וללא מוניטור קבוע עליי עם כל הנורות האדומות .
חכיתי כבר שהבוקר יגיע, ניגשתי לאחות ממש מוקדם ואמרתי לה שביקשו ממני לבוא
היא אמרה לי "תחזרי לחדרך יקרא לך" ואז בלי שום ידע זהו הריוני הראשון לא מבינה ולא יודעת כלום פשוט מאמינה שהם יודעים בדיוק מה שהם עושים
רק בשעה 11 קראו לי להתחיל עם הזירוז וזו הפעם השניה שערכו לי מוניטור והפתיחה נשארה 1.5
הכניסו חצי נר וביקשו שכשאני ארגיש צירים לגשת מיד לאחות..
בשעה 22:00 הרגשתי צירים ניגשתי לאחות והיא בדקה פתיחה שהייתה 3 ס"מ והיו האטות אז מהר עברנו לחדר לידה שם התחיל הסרט שלנו
אירוע שלא ימחק מזכרוני כל חיי לצערי
נשכבתי על המיטה ככה עם הבגדים והתכשיטים
שוב אני לא ידעתי כלום אף אחד גם לא ביקש שאחליף למדי בית החולים כלום
פשוט שמו מוניטור וחיכו שאלד ככה עם הבגדים
עברה שעה הרופא בודק הפתיחה נשארה אותה פתיחה עם צירים לא חזקים במיוחד
ואז באה האטה חמורה בדופק
העובר ממש כמעט בלי דופק
כל המחלקה ואני ממש לא מגזימה כולם היו עליי
התחלתי לבכות, ולהילחץ.
מה שעד היום אני לא שוכחת זה את המבט ההמום של בעלי שכל כך רצה לעזור לי והיה כל כך עצוב ולא ידע מה לעשות .
שמו עליי מכשיר הנשמה והתחילו להפשיט אותי, ולהוריד מעליי את התכשיטים ולהעביר אותי למיטת הניתוח לקיסרי חירום
הכל לקח זמןהמרדימה כבר שמה לי את הזריקה להכנה לניתוח ואז הפורפסור מסתכל במוניטור ואומר טוב להחזיר אותה לחדר לידה הדופק התייצב,
הייתה מהומה בחדר כולם שם אמרו פרופסור תנתח אותה וזהו היא כבר כאן אבל הוא היה בשלו התעקש שאלד רגיל.
חזרתי לחדר לידה, בעלי לא הבין איך יצאתי כל כך מהר מחדר הניתוח.
שם הייתי מטושטשת וחלשה מהזריקה מסתבר שהיא שמה לי חומר טישטוש ולא הרדמה לניתוח
אחרי לא הרבה זמן הפרופ' בא שוב בדק פתיחה ושלא השתנתה ובקע את המים – המים היו מקוניאלים..
אחרי שעה נוספת הייתה החמרה נוספת בדופק העובר ואז הכניסו אותי שוב הכל היה מלחיץ טראומתי, קשה כואב הרדימו אותי ובסוף הניתוח אני שומעת תקראו לרופא טיפול נמרץ מהר..
התעוררתי ושאלתי מה עם הילדה שלי איך איך איפה היא ואף אחד לא ענה
הפרופ' יצא מהניתוח ואמר לבעלי שהוא מצטער
נולדה לי תינוקת במשקל 2.865 ללא דופק וללא נשימה
בצעו בה החייאה היא חזרה לחיים אבל רק ליומיים
אמרו לנו שהיא בלעה את הצואה שלה וזה סתם לה את הריאות.
זכינו לראות אותה, ללטף, לנשק ואף להיפרד .
היא הייתה כזאת שלווה יפה וטהורה
כאבנו ואני עדיין כאובה על האבידה אבל כל כך מאמינה באמונה שלימה שהכל מלמעלה והכל לטובה שכל הצוות היו השליחים של הקב"ה
כל כך קיווינו ויחלנו וציפינו לרגע שבו נהפוך להורים ולצאת בידיים מלאות אבל כך היה צריך לקרות
3 שנים אחרי המקרה בזכות בעלי המדהים ועוד כמה אנשים טובים הצלחתי לעבור את הדיכאון שהייתי בו ואת הקשיים ובחרתי בחיים,
היום אנחנו חובקים נסיך קטן בן 8 חודשים שהכניס לחיינו המון אור ומלא ריגושים
אני מאחלת לכל אחת ואחת מכן הריון קל ותקין
ושבע"ה תצאו בידיים מלאות ותתבשרו תמיד בבשורות טובות אמן.
קארין מוריה כהן