איתן שלי,
אתה לא מאמין איזו שמחה גרמת לי ולאבא שלך כשגילינו על ההריון, ואתה עוד לא היית אפילו בגודל של בוטן. הימים בהתחלה לא היו קלים, היו לי בחילות, כאבי בטן והקאתי, אבל לא היה לי אכפת, ידעתי שזה מסיבה טובה, ורק רציתי שהזמן יעבור ושתגיח לאוויר העולם כדי למלא אותנו באושר. הימים עברו ואתה הלכת וגדלת. כשראינו אותך לראשונה בשקיפות העורפית ההתרגשות הייתה עצומה, רק רצינו להגיע כבר לבדיקת האולטראסאונד הבאה כדי שנוכל לראות אותך שוב.
ואז היא הגיעה, הסקירה המוקדמת, הבדיקה ששינתה את חיינו לגמרי.
מסתכלים בהתרגשות על המסך, הרופא מתאר אותך, "הנה יד, ראש, היד עולה…"
ואז פתאום הרופא הפסיק לדבר, נהייה רציני. "משהו לא בסדר, אוי לא, משהו לא בסדר,
לא לא לא, בבקשה תהייה בסדר תינוקי שלי", זה כל מה שחשבתי.
הבדיקה הסתיימה, התישבנו מול הרופא, והוא הפיל עלינו את הפצצה.
לא גדלת כמו שצריך, iugr, יש לך פיגור גדילה תוך רחמי, אתה לא מתאים לשבוע הריון.
מאז התחדשנו בכותרת "הריון בסיכון גבוה", ביקרנו אצל הרבה רופאים, ולאף אחד לא הייתה אפילו בשורה טובה קטנה אחת בשבילנו.
כל הרופאים דיברו איתנו על הפסקת הריון, ואנחנו מסרבים לקבל, עוברים מרופא לרופא, וכולם אומרים את אותו הדבר,
״הוא לא ישרוד״. אין מה לעשות, רק לקוות שתגדל.
השבועות עברו, ואנחנו הפכנו לאנשים לחוצים, עצובים.
הייתי מלטפת כל הזמן את הבטן שלי, מרגישה כאילו אני מלטפת אותך, מתחננת אליך שתגדל.
סליחה שהטלתי עליך את האחריות, אתה לא אשם שהגוף שלי לא סיפק לך את ההזנה שהיית אמור לקבל.
הזמן עבר, הגענו לעוד אולטראסאונד, מתפללים שגדלת, אני הייתי בשבוע 24, הסתכלתי על המסך, הרופאה מדדה אותך, ואני ראיתי למטה כתוב בקטן 18w, שבוע 18.
בין רגע התמלא החדר בעוד רופאים, ואני מסתכלת על אבא שלך ולוחשת לו: "זה נגמר". הבנתי שזהו, אני הולכת לאבד אותך,
כל התפילות לא עזרו, שום דבר לא עזר, לא גדלת. והרופאים אומרים חד משמעית, אתה לא תשרוד, צריך לסיים את זה.
אז יום למחרת הגעתי להתאשפז ולהתחיל את התהליך הכי כואב ונוראי שעברתי בחיים.
בכיתי כמו שלא בכיתי אף פעם, לא רציתי לעשות את זה, אבל בסוף השתכנעתי שזה הדבר הכי טוב, בעיקר עבורך, כי אתה בטח סבלת נורא, איך תינוקי קטן יכול לשרוד כל כך הרבה זמן בלי הזנה מספקת, מסכן שלי.
אז קיבלתי ציטוטק, כדור שמזרז לידה, והלידה התחילה. הצירים היו כואבים, אבל לא רציתי לקבל משהו שיקל על הכאבים, רציתי לחוות את השעות האחרונות שלך איתי, והאמת הכאב האמיתי היה בלב, ושום כדור בעולם לא יכול לעזור להקל על הכאב הזה.
ואז הגיעו רופאים, ובדקו אם יש לי פתיחה, ולא הייתה. אז קיבלתי עוד ציטוטק, והכאבים התגברו, ובאו עוד רופאים לבדוק אם יש פתיחה ועדיין אין…
לא עברתי לידה נורמאלית עם תינוק שנולד חיי, אבל ראיתי סרטים ותוכניות שכללו סצינות לידה, ושם רואים רופאים שמעודדים את היולדת, שהכל יעבור, ויהיה לה תינוק חמוד שיוולד, ושזה יהיה שווה את הכאבים…
אז במקרה כמו שלי לרופאים אין מה להגיד, הם ידעו שסבלתי מכאבים, אבל אין להם איך לעודד, הם יודעים שבסוף כבר לא יכאב פיזית, אבל אני אשאר עם אובדן וחוסר נוראיים, וכאב לב נוראי…
אז הם ביצעו את הבדיקה בשקט, בלי יותר מידי ליצור קשר.
והשעות עברו, והכאבים התגברו, ואני יודעת שאלה השעות האחרונות שלי איתך, איתן שלי. ואמצע הלילה, ואני כבר מותשת, ומצד אחד רוצה לחוות כל רגע מהשעות האחרונות איתך, ואני לא רוצה שהלידה תגיע, כי אני יודעת שזה עומד להיגמר, ומצד שני כבר כל כך כואב לי, וכבר אין לי כוח, ובא לי כבר לסיים עם זה…
ואז זה הגיע, בערך ב6 בבוקר לקחו אותי לחדר לידה, ב6:15 בבוקר ביום רביעי, נולדת.
באותו רגע גם מתת. באותו רגע גם משהו בי מת.
הכאב היה בלתי נסבל, אבל הכאב בלב הרבה יותר גרוע מזה.
לקחו אותך ממש מהר, לפני שהספקתי לראות אותך, ואותי לקחו לחדר ניתוח, לעבור גרידתבום.
כשהתעוררתי מההרדמה הבנתי שלא נפרדתי ממך, אז הייתי צריכה להתחיל לבקש ולהתחנן, ורק יום וחצי לאחר הלידה, לקחו אותנו לפתולוגיה וראינו אותך.
תינוק מסכן שלנו, היית בגודל של בובה קטנה, שכבת על שולחן מעאפן באיזה חדר נוראי בפתולוגיה, הושטת ידיים קדימה, כאילו ביקשת ממני שאקח אותך ואחבק אותך, אבל לא יכולתי…
וזהו! ככה זה נגמר, או אולי רק התחיל, התחיל תהליך של אבל, תהליך מוזר כי בתכלס זה לא שנפגשנו באמת בחיינו, לא ליטפנו אותך, לא שמענו אותך, לא חיבקנו אותך, לא הלבשנו אותך בבגדי תינוקות קטנים ומתוקים. אבל אהבתי אותך כמו שרק אמא יכולה לאהוב את בנה, ואני עדיין אוהבת. הפכת אותי לאמא, ועל זה אני מודה לך. לא אשכח אותך אף פעם, ואספר עליך לכל מי שרק יאפשר לי.
היה לי תינוק, הוא הצליח לחיות רק ברחם, ולמרות הכל הוא היה חזק ושרד הרבה יותר ממה שכל הרופאים חזו, ועל כן שמו, איתן. אוהבת לעד, אמא.