2.2.16 – אנחנו מגיעים לדיקור מי שפיר + צ'יפ גנטי… בעלי מהצד לא מפסיק לנדנד לי –
"בשביל מה את צריכה את זה" , "מספיק כבר להיות פולניה, הרי אמרו לך שהכל בסדר", "די לראות שחור ולדמיין דברים שאין" " בסדר, תעשי מי שפיר, אבל למה צ'יפ?" …
לא ויתרתי ולא מתאים לי להיות ככה נחרצת – אנחנו עושים צ'יפ!!!
יצאנו משם שמחים ומאושרים ובטוחים שהכל בסדר… הרי יש לנו שני ילדים מדהימים ובריאים בבית והנה עוד קצת ותגיע לנו נסיכה קטנטנה שכולנו כל כך חיכינו לה…
24.2.16 – טלפון בשעה 07:300 ואני בדרך לעבודה. השיחה מתחילה – שלום מדבר פרופסור שוחט, אני מתקשר, כי סיימנו לבדוק את הצ'יפ הגנטי שלך
ואני בשיא התמימות עונה לו – איזה כיף שהתקשרת, חיכיתי כבר לתוצאות, כדי לדעת שהכל בסדר ואז שקט מצידו השני של הקו………….כמה אני מטומטמת!!!!!
מכאן מתחיל טירוף…אני לא מבינה ממש מה קורה…לא מפסיקה לבכות… לא ישנה…לא מצליחה לעמוד על הרגליים… התינוקת לא מפסיקה לבעוט בי….המתנה מטורפת לבדיקות גנטיות שעשו לי ובעלי… מתפללים שהייתה טעות בבדיקה והמבחנה הלא תקינה, היא לא שלנו… והתוצאות מגיעות והמבחנה שלנו ואין כאן הרבה ברירה, אלא להפסיק את ההיריון בשבוע 24.
מתחיל מירוץ נגד הזמן… ממליצים לי להגיע לאסף הרופא, כי שם עדיין עושים גרידה בשבוע כזה מתקדם…רגע… ומה אומרים לילדים, הם כל כך מחכים לתינוקת… מפנטזים עליה… לא מורידים את הידיים מהבטן שלי… רוצים להרגיש את הבעיטות…
מזמנים אותי לועדה להפסקת הריון… אבל אני לא רוצה להפסיק את ההריון, אני רוצה שהתינוקת שלי תהיה בסדר!!!!.. לא מוכנה לוותר עליה…. ואני גוררת את ההחלטה עוד כמה ימים…. ובעלי לא מבין… "את זוכרת שאין לך זמן, אני לא רוצה שהחוויה תהיה עוד יותר טראומטית , את זוכרת שהלידות הקודמות היו ניתוחים קיסריים וזה מאוד מסוכן שתעברי לידה שקטה"… אבל אני לא מסוגלת….
9.3.166 – אני בבית חולים אסף הרופא, אחרי שחתמתי על מיליון מסמכים שבהם אני מאשרת להמית את התינוקת שלי… אני נתתי אישור להרוג לי את התינוקת!!! … הקטנטנה שלי לא מפסיקה לבעוט בי ואני מתחננת שדי …שתפסיק… לא מפסיקה לחשוב שאולי היא מסמנת לי שהכל בסדר ושאני עושה את טעות חיי??? אבל בהתייעצות נוספת אני מבינה שאין ברירה……. ואני נפרדת ממנה … ואני כל כך אוהבת אותה….
כולם מהצד משכנעים אותי – זה המעשה הנכון… החיים גם ככה קשים, אבל תתני לה להתחיל מנקודה כל כך נמוכה… את הצלת אותה מחיים אומללים…יש לך שני ילדים בריאים בבית, אל תערערי את התא המשפחתי… וואו איזה אינסטינקטים היו לך שהתעקשת לעשות צ'יפ….אבל אני לא ממש מצליחה לקבל….לרגע אפילו מצטערת שעשיתי צ'יפ….
ואני מסתובבת 44 ימים עם תינוקת מתה בבטן… אני בבית והילדים שמים ידיים על הבטן…למרות שקיבלנו עזרה איך לספר להם… הם לא ממש מבינים, איך הם יכולים?? גם אני לא ממש מבינה….
12.3.166 – אני מגיעה לאסף הרופא להכנסת למינריות… אני חייבת לציין את הצוות המדהים והרגיש שיש שם…וכל כך כואב לי…אני לא מספיקה לצרוח ולא מאמינה שזה באמת קורה לי ….
13.3.166 – מרדימים אותי… ואני מתעוררת לחיים אחרים….
חזרתי הביתה שבורה מכל הכיוונים ואחרי שבוע חזרתי לעבודה… היום בדיעבד אני לא ממש מבינה למה ואיך??? ומה בדיוק חשבתי לעצמי???? והסביבה ניסתה לתמוך, אבל התמיכה שלהם רק הרגיזה אותי…במיוחד של ה "נשמות טובות" שעדיף שהיו שומרות את המילים שלהן לעצמן….מאוד קל להטיף לאחרים על משהו שלא חווית….
והעולם ממשיך להתנהל…יש לי 55 חברות בהריון + גיסה וכולנו היינו צריכות ללדת בטווח של שבועיים…תיכננו חופשת לידה כיפית ומשותפת… והזמן עובר וכולן יולדות ואני שמחה בשבילן , אבל לא מפסיקה לבכות בלילות בגללי…
ובעלי כבר לא מבין אותי.. לא מסוגל להתמודד עם הבכי… לא יכול לראות אותי כבויה….לא מבין למה אני מסרבת ללכת לטיפול….לא מבין איך אני לא מתרוממת ולא מסתכלת על הדברים הטובים שיש לי ונכון יש לי 2 ילדים מדהימים, אבל עדיין איבדתי את הבת שלי…ולא בא לי ללכת לטיפול…
כדי להוריד את רמת החרדה של הסביבה שלי וכדי שיעזבו אותי בשקט , אני מתחילה להתנהל על אוטומט – מכבסת, תולה, מבשלת, מקריאה סיפור לפני השינה, מחייכת כשצריך, מתפקדת בעבודה …. אבל בפנים צורחת לשמיים!!!
אוגוסט 2016 – עברה כמעט חצי שנה, אנחנו מתחילים לחשוב על הריון נוסף… באחד הימים הנסיך הקטן שלי שואל אותי – "אמא, מה צמח לך ברגל?"….מוצאים לי מלנומה…
ושוב מתחיל טירוף …בדיקות… כירורג…אונקולוג… הרדמה מלאה… ניתוח…. המתנה מורטת עצבים… אני מקבלת במכבי סיווג של חולה במחלה קשה… הילדים שוב לא מבינים למה אמא בוכה ונמצאת בלחץ….
אבל תודה לאל טפו טפו טפו, חזרנו לשגרה….ואני מבינה שהילד הקטן שלי הציל לי את החיים… ומודה כל יום על זה שיש לי אותם…
אבל…. אסור לי להיכנס להריון שנה, שנתיים ואני כבר בת 377….
בשנה הזאת אושפזתי בארבע בתי חולים שונים וראיתי יותר רופאים מאשר ראיתי כל חיי….
אין יום שעובר ואני לא חושבת עליה, מתגעגעת אליה , וכל מחשבה ישר מציפה אותי בדמעות….עדיין מתכווצת לי הבטן כל פעם שאני רואה אישה בהריון או שומעת על מישהי בהריון … זה נראה כאילו כולן בהריון…
אבל, אני מנסה להתעשת ולהסית את המחשבות על המשפחה שלי ובמיוחד על הילדים שלי. הבנתי שהחיים שבירים ועלולים להתהפך ברגע… המחשבה שלי זה לא יקרה, או אלה סיפורים ששומעים בבתים אחרים….כנראה דילגה עלי…
אני מרגישה שטיפה טיפה אני חוזרת לעצמי…אני מאחלת לכולנו בריאות, בריאות ושוב בריאות ושנחזור בידיים מלאות