אתחיל בזה שאני אם גאה לשני בנים ובת,ילדי קשת אהובים שלי ואני סבתא לשלושה נכדים מקסימים . התחתנו צעירים,הייתי רק בת 23 כשעברתי בהריוני הראשון לידה שקטה IUFD. 

השנה 1983,חודש מאי,הייתי בשבוע 32,

הגעתי לעבודה כמו בכל יום. לקראת הצהרים הרגשתי בעיטה חזקה מאוד כזאת שלא הרגשתי מעולם לא בהריון הראשון ולא בהריונות הבאים…

לא יחסתי לבעיטה חשיבות יתר כנראה מחוסר ניסיון.

סיימתי את יום העבודה כרגיל וחזרתי הביתה.

באותו ערב ניסיתי להרגיש תנועות ע"י אכילת מתוק ומנוחה ולא הרגשתי.

למחרת בבוקר הרמתי טלפון לתחנת טיפת חלב בה הייתי מטופלת ונאמר לי ע"י האחות שטיפלה בי כי הם בשביתה.

סיפרתי לה על הבעיטה החזקה ושאני לא מרגישה תנועות כמעט 24 שעות.

היא אמרה שאין ביכולתה לעזור כי הם בשביתה ואם אני רוצה להיבדק שאפנה לבי"ח.

שמעתי בקולה ,ניגשתי לבוס שלי דאז ושיתפתי אותו וביקשתי לצאת לבי"ח להיבדק,

הבוס שלי אישר לי וצירף אליי את אחד העובדים שיקח אותי וימתין איתי עד לסיום הבדיקה.

כך היה,

נסענו למיון בבי"ח "סרלין" הקריה שהיה בשנים ההם בת"א (הקרוב ביותר למקום עבודתי)

במיון נשאלתי באיזה שבוע אני עניתי 32 ונשלחתי לחדר לידה שם קיבלה אותי אחות\מיילדת ששאלה אותי שאלות וכשעניתי לה שאין לי תנועות מעל 24 שעות ענתה בואי נבדוק אותך.

בזמן ההוא אולטראסאוונד לא עשו לכל אחת אלא רק במקרים חריגים.

היא ניסתה לשמוע דופק ,חיפשה וחיפשה ואני לא חשדתי בכלום.

היא סיימה לבדוק ואז אמרה לי "אני שולחת אותך לקומת הכניסה לעשות בדיקת אולטרסאונד ואח"כ תחזרי.

אני בתמימותי הרבה עוד לא חשדתי בדבר.

ירדתי לחדר האולטראסוונד בחוץ היה תור ארוך,מעל לעשרים נשים שחיכו לבדיקה.

התיישבתי על הספסל וחיכיתי.

לא עברה דקה ומן חדר הבדיקה יצאה הטכנאית ושאלה בקול רם "מי זו מרסל?",

נעמדתי ועניתי "אני",

היא ביקשה ממני להיכנס לחדר הבדיקה,

צעדתי שני צעדים לקראתה כאשר כל הנשים שהמתינו בתור החלו למחות שהן לפניי והן מחכות שעות. הטכנאית ענתה להן שיש מקרים דחופים ואני עדיין לא קלטתי מה קורה איתי.

נשכבתי על מיטת הבדיקה,לא חלפו שתי דקות והטכנאית קמה מכסאה ניגשה לטלפון חייגה ואמרה :

"דר' זה מה שחשדת"….

ואני עדיין רגועה שוכבת על מיטת הבדיקה,

כעבור דקה נפתחה הדלת ונכנס הרופא שהיא שוחחה עמו בטלפון,

ביקש ממני להצטרף אליו לחדר שהיה צמוד לחדר האולטראסוונד .

שם בישר לי את הבשורה המרה שהעובר כבר לא חי והוסיף,

והגרוע מכל אני הולך לשלוח אותך הביתה כך כי אין כל טעם לאשפז אותך עם עובר מת,

לו היה סיכוי של אחוז אחד להצילו היינו מנתחים אותך מיד,חבל שתעברי ניתוח קיסרי בשביל עובר מת,

בדרך כלל כשקורה מקרה כזה הגוף דוחה אותו החוצה.

את תקבלי צירים ותלדי אותו בלידה רגילה.

סבלתי צירים איומים במשך שישה ימים שבהם נסענו להיבדק אולי פעמיים ביום וכלום,

נבדקתי ונאמר לי שאין פתיחה ושאקח אופטלגין להרגעת הכאבים…

רק כעבור שישה ימים בשעת לילה מאוחרת הגעתי לפתיחה,

התקבלתי ללידה בחדר צדדי,חשוך לגמרי (כדי שלא אראה)

רק אחרי שלקחו את העובר הגיעה אליי המיילדת ואמרה:"זאת הייתה בת והיא שקלה 1.780 ק"ג" .

העבירו אותי למח' נשים.

למחרת בבוקר שלחו אליי פסיכולוגית ששאלה לשלומי ומיד דאגה לציין שאני זכאית לחופשת לידה מלאה ולמענק לידה,

כל כך התרגזתי מהגישה שלה שמיד פרצתי בבכי וסילקתי אותה מעליי.

כל כך כאב לי שהיא דיברה איתי על זכויותיי ולא היה איכפת לה ממצבי הנפשי.

שמחתי לגלות שהיום יש מודעות ללידות שקטות,

לצערי הרב, לי לא הייתה תמיכה וההתמודדות הייתה קשה מנשוא.

מרסלה ביטון.