הכול התחיל שלושה חודשים לאחר החתונה שלי…
הרגשתי תחושה מוזרה בגוף שאי אפשר לתאר במילים, רצון לילד, רצון להיות אמא, לתת, להעניק,
לחבק, לנשק, לדאוג.
כעבור חודשיים התבשרתי שאני בהריון כ"כ שמחתי לא ידעתי איך לבשר זאת לבעלי.
השארתי לו ליום הולדתו מעטפה עם ברכה מעומק הלב ואת תוצאות הבדיקה החיובית
"השארתי לך בפנים את המתנה ליום הולדתך, מתנה שתישאר איתך לכל החיים" הוא לא ידע איך
להגיב לבשורה המשמחת הייתה לו שמחה ענקית. לאחר כמה חודשים העובר התפתח התרגשתי
מאוד מכל בדיקה, מכל תמונה של העובר שלי. כשגיליתי שזאת בת חיכיתי לה, דמיינתי אותה יפה
עדינה, חייכנית עם תלתלים זהובים, חשבתי עליה כל הזמן, הייתי שרה לה שירים, אפילו בחרנו לה
שם וגם קנינו לה עגלה. היא הייתה לי במחשבות, ברגשות, בגוף! הנשמות שלנו היו מחוברות.
עבר חודש ועוד חודש ותודה לאל כל הבדיקות היו תקינות.
אחותי הגדולה בדיוק ילדה בת בכורה קטנה, מדהימה! הגעתי לבית שלה לסדר איתה את הדברים,
להכין את החדר לבואה של הקטנה, הסתכלתי על העגלה, המיטה, הבגדים.. היה לי מוזר מאוד מין
תחושת פחד ותסכול, הרגשתי משהו לא ברור בגוף. ברחתי למרפסת ולא הפסקתי לבכות, אף אחד
לא הבין מה קרה לי וגם אני לא, אבל בתוך תוכי הנשמה שלי הרגישה.
לאחר כמה חודשים הגעתי לשבוע 32- חודש שמיני. אני מגיעה לעוד יום רגיל של עבודה, הייתי
עצבנית וממורמרת לא הבנתי מה מתרחש בתוכי אבל הבנתי שיש משהו לא ברור. המשכתי כרגיל,
סיימתי את יום העבודה, הגעתי הביתה התפללתי מנחה כהרגלי, התקלחתי ונכנסתי לנוח, הכול
התנהל כשורה. בעלי הגיע מהעבודה, אכלנו, שתינו וצחקנו. בעלי כבר נרדם השעה 23:00 הרגשתי
תחושה לא טובה ועצב עמוק תפס את נפשי. התקשרתי לאחותי וסיפרתי לה שאני לא מרגישה את
הילדה שלי.. אכלתי את העוגה שהיא אוהבת, שתיתי שתייה מתוקה, זזתי ימינה שמאלה והיא לא
זזה. הערתי את בעלי מהשינה, בוכה ומודאגת נסענו לבית החולים וכל הדרך הוא שר לי שירים
שמחים וצוחק ואני מתוסכלת, הנשמה שלי מרגישה שהילדה שלי הקטנה שלי, האהובה שלי כבר
איננה. לא העזתי לספר לו מה אני מרגישה והאמת שפחדתי גם ממה שאני עצמי הרגשתי.
השעה 23:30 אנחנו בכניסה לבית החולים וכולי תפילה, בקשה, תחנונים להקב"ה שהכול יסתדר.
בעלי מחזיק את ידי ואומר "אל תדאגי חצי שעה ואנחנו בבית, הכול בסדר" אבל שום דבר לא עזר לי
להרגיע את המחשבות שעוברות עליי.
נכנסים למיון יולדות מקבלת אותי אחות\פקידה שלא אשכח לעולם! חסרת רגישות וקרירה היא שאלה
אותי "למה הגעת"? עניתי לה שלא הרגשתי את העובר כבר כמה שעות והיא ענתה לי "אז למה
הגעת רק עכשיו? למה חיכית?" התפרצתי בבכי והסברתי לה שזה הריון ראשון שלי שאני לא כ"כ
מבינה ויודעת. נכנסתי ישר למוניטור הייתי כולי תפילה שהכול יהיה בסדר ושתגיע משהי אחרת
במקומה. לא רציתי אותה לידי אישה קרה וחסרת רגישות.
לשמחתי, הקב"ה הזיז אותה ממני ולפתע מגיעה אליי אחות עדינה ומבינה שתמכה בי והרגיעה אותי.
חיכינו שבעלי יביא לי שתייה מתוקה והרופאים עדיין עם המוניטור עליי וברקע המשפחה המודאגת
לא מפסיקים לצלצל. בעלי עומד לידי מודאג ומתוסכל ולפתע האחות אומרת "זה בסדר יש דופק את
יכולה להירגע" ואני, לא יכולה לתאר את החיוך הענקי שעלה בפניי, אני רגועה מאושרת הנסיכה שלי
בסדר אולי היא רק ישנה אני אומרת לעצמי..
לאחר דקה או שתיים, האחות שוב מזיזה את המוניטור ונוגעת שוב ושוב ומבינה שהדופק שהיא
שמעה היה בעצם הדופק שלי! במהירות הם מעבירים אותי לחדר ממול לבדיקת אולטרסאונד.
בעלי עומד מולי, ואני שוכבת בפניקה. נכנס רופא, ועוד רופא, ועוד רופא, ואחד יוצא ושניים נכנסים
ועוד אחד נכנס ובחדר דממה מלבד קולות של דלת נפתחת ודלת נסגרת קרוב לשבע או שמונה
פעמים, ואז הרופא הבכיר אמר "אין דופק". נחנקתי, לא ידעתי מה לענות מה לעשות? מה להרגיש?
מה זה אומר בכלל??? בעלי לא הבין איך הכול קרה כל כך מהר, בלי הסבר ושאל את הרופא
"מה אתה בעצם אומר לי פה?" שקט רע שרר בתוך החדר. הרופאים יצאו ונשארה איתי האחות
השנייה במשמרת. פרצתי בבכי, נחנקתי, צרחתי לא האמנתי והפחד שיתק אותי.
התחננתי לאחות שלא תזוז ממני, היא הייתה טובה ואכפתית, הבטיחה שלא תעזוב אותי עד
שהמשפחה שלי תגיע והיא גם קיימה. בעלי ניסה לתפוס את עצמו ולא להישבר לידי וברגע
שהמשפחה הגיעה הוא התפרק ובכה. כאב לי מאוד לראות אותו ככה. חיבקתי אותו, נישקתי אותו,
כבר לא היה אכפת לי מעצמי העיקר שהוא יירגע.
הרופאים הבכירים כינסו אותנו לשיחה והסבירו שאין דופק והעובר נותר ללא חיים.
עם הדקות הקשות התחלתי להבין, לעכל והבנתי שאני חייבת לכנס כוחות ולעזור לעצמי לעבור את
החוויה הפיזית הנוראה שאני עומדת לעבור. נשארנו בעלי ואני, העלו אותנו לחדר בשעה 3:00
לפנות בוקר וחיכינו למנהל המחלקה להחלטה על המשך התהליך. התחשבו בי, קיבלתי חדר נפרד
ממחלקת היולדות אך הם שכחו שמתחתיי נמצאת התינוקייה. בעלי נרדם והמחשבות לא מפסיקות
לרוץ. הצער הענקי הזה, האובדן, חנק אותי. פתאום אני שומעת תינוק בוכה והאחות בתינוקייה
אומרת "הנה אבא שלך בא" הצטערתי מאוד ששמעתי את זה, הסתכלתי על בעלי ישן והבכי שלו לא
יצא לי מהראש.
השעה 7:00 בעלי הלך לתפילת שחרית ומשפחתי הגיעה.
הרופאים עוברים בין החדרים, נעצרו בחדרי והודיעו לנו שצריך לבצע לידה וכמה שיותר מהר (הם לא
ידעו כמה זמן העוברית מתה בבטן, יש בזה סכנה גדולה לזיהום ומוות חס ושלום).
הכניסו אותי שוב לבדיקת אולטרסאונד לראות את העוברית והמיקום שהיא נמצאת, היא במצב עכוז
(הראש למעלה) דבר שמקשה על תהליך לידה קל.
פרצתי בבכי, פחדתי מאוד, צעקתי והתעקשתי שזה הריון ראשון שלי "אני לא מוכנה לעבור לידה
ולהוציא ילדה מתה!" לא האמנתי, לא עיכלתי ולא הבנתי מה קורה איתי.
"אני רוצה ניתוח קיסרי!" התעקשתי ובכיתי. מנהל המחלקה לא ויתר לי, אמר והתעקש שעלי לעבור
לידה רגילה ללא ניתוח, ניתוח יכול לגרום לזיהום וסיבוכים מיותרים שאין סיבה להגיע אליהם,
"ניתוח קיסרי נועד על מנת להציל עובר ופה אין מה להציל" הוא הבטיח לי שיתנו לי משככי כאבים
שלא ארגיש שום כאב. חשבתי עם עצמי ואמרתי שהכול בידיי שמיים, הקב"ה מכוון הכול מלמעלה
וכנראה שזה הדבר הנכון ביותר עבורי, כך אישרתי להם להתחיל את תהליך הלידה.
לאחר כמה שעות הגיע הרופא וקיבלתי מזרז pg(מזרז בכדור) בערב, בלילה,לפנות בוקר ובצהריים.
עברה יממה והגיע הרופא לבדוק אותי, הייתה פתיחה של חצי סנטימטר והעלו אותי לחדר לידה.
הגיע סניטר, עליתי למיטה ולקחו אותי, אני במעלית רועדת מפחד. הגענו למחלקת יולדות ואני
שומעת צרחות חזקות ופתאום אני רואה לנגד עיני שלט "יולדות" פרצתי בבכי אני לא מאמינה שאני
פה בסיטואציה כזאת. נכנסים לחדר לידה אני רואה את המשקל, את מיטת התינוק שאמור לצאת
לחיים, כאב לי הלב! הנסיכה שלי איננה!!! איך אני יכולה ללדת עוברית מתה? איך?
ביקשתי מהמיילדת להשים סדין מעל המשקל. קיבלתי פיטוצין לווריד (זירוז) כאב לי כל הגוף.
אחיותיי ואימי המקסימות מלוות אותי, לא עוזבות אותי לרגע, נכנסו איתי לחדר לידה דאגו ותמכו בי.
חלפו כמה שעות ונתקפתי בכאבים איומים. אפילו לא הבנתי שזה צירים, אני עם צירים 100 והייתי
מוכנה לסבול הכול רק שהסיוט הזה יהיה כבר מאחוריי.
הגיעה אליי מנהלת מחלקת יולדות שמה רחל אישה מקסימה מלאך, קיבלתי טשטוש על מנת להקל
על הכאבים עד שהמרדים יתפנה, ראיתי מעורפל, כפול, המרדים הגיע וקיבלתי אפידורל.
במהלך השהייה שלי בחדר היולדות הגיעו הטפסים הנוראיים ביותר שראיתי- טפסי קבורה.
התינוקת שלי, הנסיכה שלי.. קוברים אותה! בעלי חתם על כל הטפסים , לא יכולתי להתמודד.
בעלי המקסים ניסה למנוע ממני כאב נפשי עד כמה שאפשר.
הגיעה המיילדת ובודקת פתיחה 7,8 ואז ברוך ה' חסדי ה' פתיחה 10 והתחילה הלידה..
אני מרגישה אותה מתחלקת, הגיע עוד מיילד ואחותי מחזיקה לי רגל אחת חמותי רגל שנייה
(אמא שלי לא יכלה להתמודד נפשית לכן היא לא נכנסה) ואני לוחצת ולוחצת, המיילדת צועקת לי כל
הכבוד ואחותי מחזקת אותי מהצד ופתאום אני מרגישה את הרגל שלה יוצאת ואני לוחצת וכואב לי.
צעקתי, התפללתי "אבא תעזור לי, צדיקים, אבא" וכל שנייה חלק אחר יוצא ואני מרגישה את כל
האיברים שלה. נשאר החלק הקשה- הראש, אני לוחצת ולוחצת והמיילד מושך אותה מהרגליים ואז..
בום! הראש יוצא. מרוב החוזק של המשיכה הראש שלה חזר אליי חזרה, הרגשתי כל איבר ואיבר
שלה, ביקשתי שייקחו אותה, לא רציתי לראות אותה. פחדתי להקשר אליה. עטפו אותה בסדין
והכניסו אותה לחדר לידי. השקט ששרר בחדר.. לידה שקטה.
הבנתי מה זה אומר.. חדר לידה-צעקות-כאבים-צירים-לחיצות-לחץ-ציפייה-לידה-דממה.
זהו, זה נגמר.
מהחדר ממול אישה צורחת וצורחת, שנייה של שקט ותינוק בוכה.
כל כך חסר לי הבכי שלך אבל את לא פה. אני ידעתי למה הגעתי, הכנתי את עצמי מראש שלא אראה
אותך. המיילדת לקחה אותך לשקילה, היא החזיקה אותך כמו תינוקת שישנה, לבנה, ארוכה.
חבל הטבור היה בין שתי רגליה, זה רק מה שראיתי. הילדה שלי שציפיתי לה, שחיכיתי לה,
שיילדתי אותה איננה. הייתי מלאת תודה לקב"ה שזה נגמר בשלום ואני אחרי.
מין-נקבה, משקל-1.400, שבוע-32, תאריך-25.2, שעה-3:00 , 13 שעות בחדר לידה.
הגיע סניטר והחזיר אותי לחדר "מזל טוב" הוא אמר עם חיוך רחב על פניו. לא עניתי לא הגבתי
והלכתי לישון,. הגיע הבוקר נכנסתי להתקלח הרגשתי הקלה גדולה מודה לקב"ה שזה מאחוריי!
הבטן ריקה, הידיים ריקות, העצבות, הריקנות הדיכאון לא הרפו ממני.
יום שישי בבוקר השתחררתי מבית החולים. אני בבית בחופשת לידה.. עובר יום, שבוע, חודש, חודש
וחצי ואני משתגעת. חזרתי לבית החולים לבדיקה חוזרת והכל צף לי מחדש, הכול חוזר אלי.
פגשתי אישה שגם היא עברה לידה שקטה, כשהייתי שם שאלה לשלומי דיברנו, צחקנו, בכינו, נזכרנו.
נכנסתי לבדיקה וברוך ה' הכול היה בסדר. לאחר כמה ימים אני חושבת לעצמי מה עכשיו?
אני רוצה ילד? לחכות עוד קצת? לא ידעתי מה לעשות. לאחר מחשבות ארוכות עם עצמי הגעתי
למסקנה שאני חייבת חוויה מתקנת עם כל הצער והאובדן אני לא מחכה שנייה אחת.
עבר חודש ולא נקלטתי, עברו חודשיים ואין תשובה חיובית ואז מגיעים הטלפונים "שמעת שהיא
בהריון? וזאת גם בהריון וגם ההיא" הייתי מאוד שמחה בשביל כולן אבל נחנקתי עם עצמי ומה איתי?
למה אני לא מצליחה? הבכי והצער לא עזבו אותי ואז הגיע היום שאני אמורה לקבל את הווסת והיא
לא מגיעה. שמחתי בתוכי והחלטתי לבצע בדיקת דם. בשעה 14:00 אני מקבלת הודעה מקופת
החולים שאני בהריון! שמחה גדולה עטפה אותי יש לי נשמה חדשה בתוכי!
נכון להיום אני בשבוע 19 ברוך ה' הריון תקין עם עוברית חדשה.
מפה אני רוצה לחזק את כל הנשים שעברו חוויה לא נעימה כמוני ולומר לכן לא לפחד ולא לשקוע
בעבר, אלא להפך להמשיך הלאה להרים את הראש למרות שזה לא פשוט, שאלות של הסובבים
אותך, ההסברים שהם דורשים אבל לא, אל תתנו לפחד להתגבר עליכן!
כל בדיקה אני מלאה בפחד האם הכול בסדר? האם יש דופק?
ואז ברוך ה' האמונה שהקב"ה שומר עליי מכל משמר מכוון אותי לדרכים נכונות!
הנשמה של הצדיקה שלי שם בשמיים שומרת עליי מכל משמר! ברוך ה' שאני זוכה לחוויה מתקנת!
ולכל מי שהעבר חוזר אליה ומלווה אותה שתמיד תזכור שהקב"ה שומר ומגן עליה, תתחזקו באמונה
שלמה, בשורות טובות לכולן, אמן.